סרינה

סרינה – יום הולדת

(זהו קטע קצר בז'אנר דרמה פנטזיה לנוער ומבוגרים, דמות שאולי תתפתח לחלק מספר בז'אנר מבוכים ודרקונים).

היום הוא יום הולדתה, כולם יגיעו לברך. שיערה השחור הוברש על ידי עוזרת הבית במברשת צפופה, פניה
הבהירות נצבעו סומק אדמדם וקווים כחולים ומנצנצים עיטרו את עיניה. המאפרות שיבחו אותה על עורה
החלק, "כמעט ולא צריך דבר", אמרו. "את הילדה הכי יפה בכפר", אמרו. אבל את סרינה לא עניין להיות
הילדה הכי יפה בכפר. בידה החזיקה את ספרי הדת, אלו ליוו אותה תחת הכרית בזמן השינה ועל השולחן ליד
ארוחת הבוקר. שקר יהיה לומר שלא חלקו איתה ריבת משמש או מיץ חמוציות טרי מפעם לפעם. לאחר מכן
היו מלווים אותה אל חדרי הלימוד הפרטיים שאביה טרח ודאג שיבנו עבורה. "ההשכלה שלך חשובה מכל",
היה אומר, "את הילדה הכי חכמה בכפר", היה אומר. גם בארוחת הערב היו נוכחים הספרים דרך קבע וכך
בעמל רב עברו את היום כולו בכדי להגיע אל שעות הלילה הקטנות. אלו היו שעותיהם היפות, אז המילים
פשטו את כסות החול שאפפה אותן. היו אלו שעות הזוהר, בהן נדמה היה שהסיפורים נכתבים מחדש
ומשפטים חדשים נרקמים בהם בין השורות. סרינה ירשה את השכל של אמה המנוחה אותה היא לא פגשה
מעולם, כשנולדה כבר לא היתה בין החיים. היא גודלה על ידי דותי אם, או כפי שקראה לה 'תותי'. כשהייתה
תינוקת כך הצליחה להגות את את שמה והשם היה כמילה נרדפת לאמא עבורה והסובבים כולם אימצו גם הם
את הכינוי. אבל מה כולם מבינים במילים?! הם אינם מבינים משמעויות נסתרות. אילו ידעו את משמעות
המילה היו חושבים שזהו כינוי משונה עבור מי שמעולם לא הייתה לאם בעצמה.

"היום תצאי קצת החוצה, סרינה, יום שימשי בחוץ. האור יעשה לך טוב. ובשם האלים תשאירי את
הספרים בבית לשם שינוי, תצאי לצחוק קצת, לרוץ לשחק עם חברים". אמרה תותי ולקחה את
המברשת מעוזרת הבית מברישה בעצמה את השיער השחור, המוכר.
סרינה לא אהבה לרוץ ולא לשחק בחוץ ולא חיפשה חברים. "כן תותי, רעיון נפלא". אמרה. המאפרות קבלו
על דבריה, "בגדיה הלבנים יתלכלכו, האיפור ימרח", אך תותי כהרגלה הרגיעה אותם והזכירה להם שמדובר
בסרינה, ילדה נקיה ומוקפדת, אחראית יותר ממרבית המבוגרים שתכירו ולמרות שנדמה בעיניה שכל דאגות
העולם רובצות על ליבה, עורה החלק לא העיד על כך דבר. ואכן כזו היתה סרינה דואגת לכל. "חזרי בזמן,
החגיגה מתחילה באחת עשרה וכולם יגעו לברך אותך. ילדי הכפר, חבריו לעבודה של אביך, הגיזבר יועץ
המס, נגד הבטיחות, וכל המשרתים ומשפחותיהם וחשוב מכל אורח מן הצפון, השופט המכובד תאודור
בולדינג שהגיע להיוועץ עם אביך על ענייני הכפר. אל תאחרי." סרינה הנהנה מבטה הקפוא והקבוע על פניה.
"יהיה גם מישהו שאת מאוד אוהבת. מייק קנדו שומר השער". סרינה חייכה מייד, מייק קנדו מפקד מבצרי
השער הגדול, היה איש חייל רב עיטורים, אדם משכמו ומעלה. גיבור גדול מספרים עליו. ואף על פי כל שעבר
לא איבד את שמחת החיים. כשהיה מגיע לכפר ונועד עם אביה על עניינים רבי משמעות היה תמיד מקפיד
לפגוש את סרינה הקטנה ואהב אותה מאוד. הוא הביא לה את ספרי הדת על האלים החדשים. מרחשת האל
שיצר את כל מה שניתן לחוש ולגעת בו, ופייר אלת הכליון המחזירה הכל למרכיביו, סדר שיצר את כל החוקים לפיהם פועל העולם ואת כל החוקים של הטבע ומי שנתן את החוקים לאדם. ואנרכיוס מי ששובר את
הסדר הקיים עד שסדר חדש קם על פניו.
סרינה לקחה איתה את הספרים בכל זאת ויצאה את הבית. בפעם האחרונה יצאה אותו לפני שלושה ימים והחוץ לא חסר לה. שם שמש בוקר נעימה ליטפה את בתי העץ, הדייגים שבו עם שללם מן הנהר וינשוף מבולבל שלא הבחין שעלתה כבר השמש עף בין הגגות הצבעוניים.
כל השלווה הזו הופרה פתאום על ידי שלושה גברים שאחזו בנער צעיר וחסון וגררו אותו מפתחו של בית
רעוע הבנוי בניה חובבנית. היו שם הנפח, בונה העגלות ואחד הסבלים. "שלא תיגעו בהם" צרח הנער,
"מכשפות שורפים, ילד. את אביך היא כישפה עד שברח", "היחידים שנמצאים פה תחת כישוף הם מוחותיכם
המורעלים והבורים, עזבו אותי, שלא תיגעו בהם". הנער הניף את מרפקו ותקע אותו במפסעתו של רובר
הנפח שצנח מייד ארצה מתפתל מכאבים. בתגובה חטף מספר בעיטות וברכיות. סרינה מיהרה אל המקום.
"תתביישו לכם" אמרה, "אני אספר לאבא". הגברים מיהרו להעמד בשורה כילדי גן שנתפסו בקלקלתם. בונה
העגלות הביט אל עבר הנער וסינן, "לא מסקרן אותך לדעת כיצד אימך מתה ילד?". הנער מיהר לזנק לעברו
והפילו אל הקרקע מכה באגרופיו. השניים האחרים מיהרו להפרידם ולאחר חילופי גידופים עזבו את המקום
לפני לכתם הבטיח רובר, "נשוב מאוחר יותר, עם לפידים". "מי שהאש תאכל יהיו אתם" שאג הנער לעברו .
"מה קרה?" שאלה סרינה. "שיהיו מאכל למהלכי הלילה, בורים" ענה הנער . סרינה נרתעה מעט, ילדים לא אמורים להשתמש בקללות כאלו. ולמרות שעוד בשנה שעברה כבר הפסיקה להאמין שישנם מהלכי לילה או רוחות רפאים, עדיין פחדה מהם, לפחות קצת. "כן, אבל מה הם רצו? אמרה. "אימו של אחי, היא חלתה לפני כמה ימים. הבורים האלו רצו לקחת אותה ואת אחי". סרינה הביטה בו לרגע בדממה, ואז אמרה, "יש איתי ספריהם של מרחשת וסדר והם האלים הגדולים שנותנים רפואה לכל, הם עוזרים למי שמאמין. אני מאמינה ואני אעזור לה". "את רוצה לעזור לנו?" שאל הנער בחשד. "כן!" אמרה סרינה ונכנסה אל הבית בלי התעכבויות נוספות חולפת בבטחון על פניו של הנער. ואז נעמדה, היא הייתה המומה לראות את הבית. מאחוריה נשמע המשך משפטו של הנער, "אבל את רק ילדה". היא לא ידעה שכך חיו אנשים אחרים ועוד כל כך סמוך לביתה. חדר אחד גדול שימש לכל, וכעת הוא היה מבולגן ומאובק. סמרטוטים רטובים היו מפוזרים בכל פינה, שאריות אוכל גם כן. המקום נראה מוזנח זה זמן מה. במרכז החדר ראתה דמות כהה עטופת סמרטוטים, כל גופה מכוסה והיא מתפתלת במקום שוכבה וממלמלת דברי סרק. לידה שכב ילד חיוור וחלוש לבוש בגדים קטנים ממידותיו הקטנות גם כך. הדמות הכהה התפתלה לכיוונה. לפתע היא ראתה את פניה. עורה לבנבן ומת קפלים קפלים, פה חסר שיניים, קבוצות שיער ארוכות פזורות על קרקפתה קרחות קרחות ועיניה, אלו היו נוראות מכל, שתי גולות לבנות ואטומות. סרינה פלטה אנחה עמומה. חרדה תקפה אותה, אז הילד הדקיק הרים מבטו אליה, שתי עיניו מוקפות עיגולים שחורים, שיערו דליל ושמנוני, בהלה של ממש אחזה בה. היא חייכה אליו חלושות וצעדה צעד לאחור. הילד לא אמר דבר וסרינה הרגישה איך כל האוויר בעולם מפנה את מקומו, בורח מן החדר בתור ארוך ורק היא האחרונה, אין לה מקום, אינה יכולה לצאת. אז הבחינה במספר ספרים הזרוקים ליד מקום רבצו של הילד. "אתה מבין במילים?" לחשה בקול קטן. הילד פתח לפתע את פיו וקול לחשושי וצרוד בקע ממנו, "כשבאו האלים החדשים הם יצרו את החוקים של העולם באמצעות המילים. אך גם לפני שבאו האמינו בני האדם שהעולם נוצר ממילים ושמהמילים עצמן נבעו ונוצרו החוקים. כך מאמינים גם בני היער". "הם לא מבינים כלום, האלים לא באו, הם תמיד היו פה, כל מה שצריך לדעת על זה נמצא פה בספרים האלה."
"אסטרל הספרים שלך לא מעניינים אף אחד. אני יכול להציע לך תה חם?" אני אוסף את החליטה בעצמי,
יש פה מינים שגדלים רק בגבעות הצפוניות אחרי גשר העץ". סרינה מעולם לא הייתה בגבעות הצפוניות. גם
לא קראה עליהן, היא קראה על חוקים ועל עונות השנה, על החיות והצמחים בחבל טיברו אבל לא היה כתוב
שם דבר על תה. היא ידעה את שמות האצילים וידעה איך אמורים לאחוז בסכין ומזלג ואיך רוקמים ואיך
לחשב כמה מטבעות לשלם בשוק, אבל אף פעם לא הייתה בשוק. "לא תודה". אמרה בסנטר מורם וקדה קידה קטנה. כל אותו היום התפללה סרינה ליד מקום רבצה של נסטיה ש., לא מודעת לחיפושים המתנהלים אחריה. יום ההולדת נשכח מליבה, הילדים, השופט המכובד ואפילו מייק קנדו. כשקמה מספריה היה כבר חושך בחוץ.
הרעש העיר אותה מקריאתה. קולות רמים. היא קמה אל החלון ונעמדה על ארגז עץ ישן. לפידים החלו
מתקרבים ברחוב הצר, עשרה מהם ספרה. נשמעו צעקות. מאריניוס יצא אל לפני הדלת. סרינה הביטה סביב
מחפשת ישועה, "אל החדר הקטן אמרה", אך הילד ואימו לא התייחסו למתרחש סביב. "החדר הקטן הוא
מחסן, מה את צריכה משם?" לחש הילד. אף לא זז ממקום משכבו. עד מהרה הגיעו גוזרי הדין. סרינה שמעה אותם מאיימים מבחוץ. "אם לא תזוז נשרוף אותך יחד איתם". מאריניוס לא זז. לאחר צעקות רבות וגידופים נזרק לפיד לפתע. ומשם הכל קרה כל-כך מהר. הגג נתפס בלהבה והקורה הרעועה קרסה אל הבית חוסמת את הדלת. סרינה הביטה אל החלון, נדמה היה לה שעמד בו ינשוף. מבחוץ נשמעו צעקותיו של מאריניוס, אסטרל שכב דומם ספק בהכרה, לצד אימו המלמלת ביסורים. סרינה תהתה האם הוא השלים עם המוות, מחכה להיעטף בשלוותו הרכה והנצחית. היא רצה לעברם והחלה למשוך את האם אך היא היתה כבדה וסרינה רק ילדה. הגג בער וחלקים בוערים ממנו נפלו אל הבית. היא ניסתה למשוך את אסטרל אך הוא לא הרפה מאימו. היא פשוט לא הייתה חזקה דיו. היא התפללה. היא לא האמינה שהאלים שאהבה ינטשו אותה, היא ידעה שיעזרו לה ואז היא ראתה אותו. פניו חמורי סבר, זקנו הארוך והלבן מכסה את פניו מהם בולטים רק אף מאורך המזכיר מקורה של ציפור ושתי עיניים קטנטנות וחדות. הוא לבש גלימת נוצות מרהיבה שכבות שכבות כחולות וחומות. הוא הושיט ידיו לצדדים והאש שרה מדרכו. ברק היכה בשמיים וגשם כבד החל לרדת. הגשם היחיד שירד מעולם בטיברו בחודשי הקיץ. קול גדול נשמע, בוקע ממעל, "האישה ובנה נמצאים תחת חסותי מי שיפגע בהם לא יהיה בטוח עוד, לא הוא ולא ילדיו".