ביטל וצ'ווזן – הפתיח מתוך הספר החדש

(זו טעימה מהספר – פרולוג ופרק א' ששניהם חלק מהפתיחה שלו, הספר נמצא כעת בתהליך עריכה ספרותית, ועוד לא בוצעה עריכה לשונית).

פרולוג

"הרחק הרחק במערב, מעבר לחווה של בארני, מעבר למפגש הנהרות הגדול, מעבר לפונדק הסוס ומכרות הפחם של צור, רחוק יותר משהלך מי מאנשי כפר אודם או כל כפר אחר בסביבה אי פעם, שם מעבר להרים השחורים, שוכנת ארץ רשעה, בה זורח יום וליל ירח של ברזל. זוהי ארץ מקוללת, ארץ ערפילית ומשוטטים בה חיות ענק כמו נמלה בגודל פיל או פטריה מהלכת שיכולה לבלוע ננס ואולי אפילו אדם, בביס אחד!
ועל הארץ הזו שולט שליט נורא. שליט מרושע המכונה – 'הקיסר חצי המת'! הוא יושב בטירתו המכושפת וזומם מזימות, וחושב על אלף ומאתיים דרכים להביא צרות לעולם שמעבר להרים. איש לא מעז להגות את שמו של הקיסר חצי המת. יש לו שליחים משונים שמסתובבים בעולם ומחפשים את מי שקראו בשמו, ולא משנה איפה אתה בעולם, הוא כבר ידע שקראת לו והוא ירדוף את כל מי ששמע את השם שלו וקוראים לו איס…"
"אהההההה, אל תגידי, אל תגידי את השם!",
"חחח פחדן, בסדר לא אומר את השם, תינוק".
"אני לא תינוק, את סתם ממציאה את זה".
"אני לא!", "כולם אומרים שההרפתקאות שלך זה לתינקות".
"מי אומר את זה?"
"אוגרסון וגם כל האחרים, הם הלכו לשחק בייסבול"
"בדבר אחד הם צודקים, בימבם זה באמת שם טיפשי לקוסם, אבל אני משתמשת בו כי זו היתה ההצעה שלך".
"הוא לא שם טיפשי, הוא מסיפור שאמא שלי סיפרה לי".
"חכה שהם ישמעו על הקיסר חצי המת, לא תינוקי בכלל!"
"הם אומרים שכל הסיפורים על קוסמים זה שקרים לילדים קטנים, וגם… שאת שקרנית. אז אני לא פוחד!"
"אז אין לך בעיה אם כך שאספר לך ששמו של הקיסר חצי המת הוא…"
"אהה אולי עדיף שלא, את יודעת. רק ליתר ביטחון".
"ביטל אתה פחדן".
"לא נכון, חוץ מזה מאיפה בכלל את יודעת את השם, הא? את ממציאה!"
"אני לא ממציאה! אני אראה לך מאיפה. נוכיח להם! בוא אחריי, אני אוביל אותך לשם. רגע, אבל תהיה צריך להישבע בשבועת חיים. זה סוד!" 
אני "לא יודע… עוד מעט יריד הדובדבנים. אח שלי בן שלוש עשרה, הוא במסיימים ואני אאחר, ואז אמא שלי…"
"פחדן!"
"לא נכון"
"אז אתה בא?"
"טוב, אני בא, אבל רק אם נחזור מהר".
"קליי-קלותו".

פרק א

שני ילדים התגנבו בשעת צהריים חמה בין שני שיחים. הימים סיימו זה מכבר להתארך ואף על פי שכבר היה כמעט ארבע זה היה יום חם מאוד, חם מהרגיל.
"לאן אנחנו הולכים?", שאל הילד עם המשקפיים. "אתה תראה", ענתה לו הילדה פרועת השיער. הם הגיעו אל בית ישן העומד באחת משכונותיה הוותיקות של הכפר. הבית חסה בצילם של עצי פקאן והיה מוקף שיחים גדולים. הילדים לא הכירו את הצמח אך הוא נקרא בפי כל 'שיח מסריח'. שיח מסריח היה מפורסם בקרב הילדים, והמוניטין שלו היה כה גדול אולי כי הקיף דווקא את הבית הריק. פעם גר בו זוג מבוגר וחשוך ילדים. בחוץ עמד כיסא נדנדה. לידו שולחן קטן ועליו קערת דובדבנים.
"היי זה הבית ה…", החל לומר הילד עם המשקפיים, הלא הוא ביטל. "ששש!", הילדה הצמידה את כף ידה אל פיו ולחשה בקול הכי שקט שלה, "הוא ישמע". "אממהבמ איק" ניסה ביטל לסיים את המשפט ללא הועיל. "הוא לא ריק", לחשה הילדה והצביעה אל קערת הדובדבנים, "יש שם זקן מוזר". ביטל התאמץ להביט אל השולחן. "את סתם מותחת אותי צ'ווזן".
צ'ווזן הייתה הילדה שגרה בבית שממול לבית של ביטל. רק כר דשא ירוק הפריד ביניהם וחלונות החדרים שלהם פנו זה אל זה. אבא שלה קרא לה 'היא-לי' אבל החברים שלה קראו לה צ'ווזן, כינוי שדודה שלה, שגרה בממלכה רחוקה, נתנה לה, ולכן ככה גם אנחנו נקרא לה. לצ'ווזן היה רק אבא. הוא סיפר לה שאימא שלה נסעה לארץ רחוקה כאשר היא עוד הייתה קטנה. אולי בגלל זה צ'וזן עשתה בעיקר דברים שבנים עושים בכפר אודם. טיפוס עצים, כדורגל, תופסת, בייסבול, אבל יותר מכל דבר אחר היא אהבה הרפתקאות. ביטל אהב לשבת בבית ולשמוע מאימא סיפורי הרפתקאות, במיוחד בערב, כשקר בחוץ והאש בפנים דולקת ולפעמים גם יש שוקו חם.
"נו, אתה בא? מה אתה חולם?! יתפסו אותנו", נזפה בו צ'ווזן. ביטל מיהר אחריה. הם הגיעו אל חלון הבית, נכנסו דרכו אל חדר האורחים ומיהרו אל המסדרון. "במרתף", לחשה צ'ווזן. "נראה לי שיש כאן מישהו", התלונן ביטל. צ'ווזן המשיכה וחצתה את המסדרון. ביטל הביט לאחור ולצדדים ומיהר אחריה. אז ראה אור מן המטבח. ריחו של עשן מוזר הגיע אל אפו והוא שמע לפתע קול דיבור.
"זה מקום מושלם, אני אומר לך. לא, לא, ממש רחוק מהכל, אף אחד לא יפריע לי כאן, ובונוס, יש להם כאן דובדבנים מצוינים". ביטל נצמד לקיר והציץ אל המטבח, הוא ראה סיר מכוסה למחצה ממנו עולים אדים אפורים, ומגפיים, מגפיים על השולחן. "כן כבר ממש קשה להשיג אותם במקומות אחרים בגלל החום", המשיך הקול. ביטל החליק במורד הקיר עד שישב על הרצפה, הוא חיכה רגע עד שאזר מספיק אומץ והציץ טיפה יותר. הוא ראה רגליים היוצאות מן המגפיים, מכוסות במכנסיים חומים הנעלמים תחת גלימות אדמדמות. הוא השעין עוד את ראשו. "לא. אין מה לדאוג. אף אחד לא יגלה את הסוד שלנו. המקום הזה חור כזה שאף אחד לא ימצא אותו. אפילו לא הקיסר חצי המת!", ביטל שכבר כמעט סיים להציץ והספיק לראות כרס גדולה וקצהו של זקן שחור קצר, השיב את ראשו במהירות ונצמד עם גבו אל הקיר, אינו מעז אפילו לנשום. עם מי הזקן המוזר דיבר? חשב. לא נראה שהיה אף אחד אחר בבית שענה לו. ואז הוא ראה את צ'ווזן, כבר במורד מדרגות העץ. ביטל הביט לאחור לרגע, המגפיים כבר לא היו על השולחן! הוא קפא במקומו. "כל כך חם היום אני יוצא למרפסת", שמע את הקול. ביטל נשם לרווחה ומיהר במורד המדרגות. עד שהגיע למטה צ'ווזן כבר פרצה את הדלת. קל לפרוץ את דלתות המרתף בכפר אודם. יש להן מנעול בעל חור ישר ואפילו קצה של מזלג יכול לפתוח אותו. היא סובבה פעם אחת, הדלת נפתחה והיא כבר הייתה בפנים.
"צ'ווזן…, צ'ווזן…" לחש ביטל אחריה, נכנס בחוסר חשק.
בפנים היה חשוך… חשוך וחם ולח. צ'ווזן התקדמה בין ריהוט ישן מכוסה סדינים לבנים שהוארו במעט אור שנכנס דרך חלון המרתף הצר. רק לפני שנה ביטל עבר בחלון הזה בקלות אבל השנה הוא גילה שהוא כבר גדול מדי והראש שלו כבר לא עובר בפתחים שפעם היה נכנס דרכם בקלות רבה.
הם הלכו בין הסדינים הלבנים. ביטל הרים סדין, "וואו, תראי זיקוקין דינור!".  "הנה זה" אמרה צ'ווזן, והרימה ספר ישן ומאובק מתוך ארגז. "אנחנו צריכים להסתלק מפה צ'ווזן", "נו רק הגענו, ביטל, תפסיק להיות כזה פחדן". "צ'ווזן, הוא אחד השליחים". "מה, על מה אתה מדבר? תן לי למצוא את הקטע". "של הקיסר חצי המת…"הוסיף ביטל בעצבנות, צ'ווזן הרימה אליו את מבטה, "על בטוח". אמרה וחזרה להסתכל בספר. בינתיים עיניו של ביטל חסר המנוחה החלו לשוטט בחדר. ואז הוא ראה אותו, מחבט בייסבול ישן. הלומת האור הצרה מהחלון נחה בדיוק עליו, קצהו נשען תחת ידית ברזל ישנה. "היי תראי", לחש ביטל. "מה אמרת?" שאלה צ'ווזן ועד שהרימה את מבטה מהספר ביטל כבר הגיע אל המחבט. היא חזרה אל הספר, "יו תראה כתוב פה משהו על מכשפה עם משרת חסר עיניים, כמה מצמרר זה, אה?". "זה מחבט ישן". אמר ביטל ומשך אותו, לא יודע מה יקרה רגע אחד לאחר מכן. "מה מחבט? ביטל אתה לא מקשיב לי."ביטל שמע חריקה מאחוריו, חריקה כמו של דלת ברזל לא משומנת שנפתחת. צ'ווזן הרימה את המבט מהספר שנח כעת בעמוד שכותרתו "הפיכת ילדים לקרפדות", "ביטל, אל תזוז, אל תזוז!" אמרה לו צ'וזן עיניה פעורות לרווחה, והיא עצמה קפואה במקום. "מה, זה נחש? מאחורי זה נחש?" שאל ביטל בקול רועד, "אהה, כן, זה נחש. תתקדם אלי לאט לאט ובשום אופן אל תסתכל לאחור". ביטל הביט לאחור ושם היא הייתה, עכבישה עצומה, בעלת רגליים שעירות וגוף שמן. ביטל השתקף בכל אחת מהעיניים השחורות שלה. ובהם ניתן היה לראות אותו מסדר את משקפיו בתדהמה. "אההההההה", צרח והחל לרוץ. הוא ניסה לרוץ מהר, אבל הגוף שלו לא הגיב כפי שקיווה. הוא רץ לאט ומעד. העכבישה יצאה לאיטה החוצה מהכלוב וירתה קור דביק אל עבר טרפה הטרי. צ'ווזן קפצה אל ביטל ומשכה אותו אחריה. היא הביטה סביב המעבר בחזרה אל הדלת היה חסום על ידי העכבישה, הם רצו אל עבר החלון. "אני לא בטוח שאני עובר צ'ווזן". "אז תנסה אתה ראשון, בינתיים אני אחשוב על משהו. רגע, לאיפה העכבישה נעלמה?" צ'ווזן חיפשה אותה מימין ומשמאל. "שם" צעק ביטל. העכבישה התקדמה על תקרת המרתף ישר לכיוון שלהם. ביטל טיפס על סולם הגנבים שצ'ווזן עשתה לו וניסה להשחיל את ראשו דרך החלון. הוא הופתע, זה היה צמוד, אבל הראש עבר. כנראה שהחלון הזה טיפ טיפה יותר רחב מחלון המרתף בבית שלו. ביטל הניח את המחבט על העשב, יצא החוצה ושלח את גופו בחזרה פנימה כדי למשוך את צ'וזן, זמן שהעכבישה הלכה והתקרבה.
"אני לא עוברת, לעזאזל!", אמרה צ'וזן, "הראש הטיפשי הזה, הוא גדול מדי. עדיף אילו היה לי ראש קטן יותר". היא ירדה בחזרה פנימה ורצה במהירות בניסיון לעקוף את העכבישה, עקפה אותה במהירות, הגיעה אל הדלת, פתחה אותה והחלה לעלות במדרגות, אך לפתע נמשכה בעוצמה בחזרה מטה, גופה נגרר ונחבט לאורך מדרגות העץ. היא ניסתה לאחוז בהן באצבעותיה אך קור דביק וחזק משך אותה היישר אל העכבישה וזו החלה מגלגלת אותה בסבך קורים דביקים. כמעט כולה כוסתה קורים, רק מחצית מפניה עוד היו גלויים, ואז נשמע רעש חבטה. העכבישה חדלה לרגע. היא עזבה את הגולם אותו רקמה והסתובבה. הגולם בו הייתה צ'ווזן לכודה התגלגל והיא ראתה את ביטל חובט פעם נוספת בעכבישה שנרתעה לאחור. אז זרק עליה ביטל את המחבט ומיהר אל צ'ווזן. הוא הרים על גבו את הגולם וניסה למצוא מעבר לכיוון הדלת, אך העכבישה חסמה אותו. אז עלה בראשו רעיון.
החושך כבר ירד. ביטל וצ'ווזן ישבו שניהם מצופפים בתוך כלוב הברזל הקטן, סביבו טוותה העכבישה כעת את קוריה. בחוץ נשמעה מוסיקה כבר מספר שעות. יריד הדובדבנים עמד להסתיים. "אימא שלי בטח מחפשת אותי", אמר ביטל. "כאן לא ימצאו אותנו. אולי רק את הגולגלות והעצמות שישארו עוד מלא שנים. ואז יראו שלד של ילדה עם גולגולת ענקית ויחשבו שבטח שמו אותי בכלוב הזה כי הייתה לי איזו מחלה מגדילת ראשים או משהו כזה. אתה יודע, יש מחלה כזאת". "את סתם ממציאה. וזה בכלל לא מצחיק". "לפחות נפסיד את הלימודים…". "לא מצחיק אמרתי". "תקשיב ביטל, אין ברירה, אנחנו צריכים לנסות לברוח. נצא מהכלוב ונברח מהמדרגות". "היא מהירה מדי, לא נצליח". "אני מעדיפה להיות מזון עכבישים ולא להישאר כאן בכלוב. חוץ מזה אני כבר חייבת, אתה יודע…". "איכס צ'ווזן, רק אל תעשי פה פיפי, דוחה!" "אני לא אעשה, תשתוק!", "טוב", אמר ביטל וקם, "ננסה לצאת". אבל אז נשמע לפתע קול צעדים במורד מדרגות העץ. הצעדים נכנסו אל חלל המרתף ונעצרו. נשמעו שתי נקישות אצבע, "מה המטה שלי עושה על הרצפה?", נשמע הקול מן המטבח, "'ליטאריוס'!", החלל הואר לפתע. אור חזק ומסנוור בקע ממחבט הבייסבול הישן. במטה החזיק האיש מן המטבח, 'הזקן המוזר'. הוא עוד היה לבוש בגלימתו האדומה, היו לו אף שמן וגבות עבותות, זקן קצר שחור וכרס עגולה. הוא היה נראה כועס מאוד. "השליח" רעד קולו של ביטל. "אנחנו נכשף אותך תיזהר יש לנו כוחות אדירים, אהפוך אותך לקרפדה!" צעקה עליו צ'ווזן. "מאארטו שרנקוס", הרעים קולו של הזקן המוזר וקרן אור ואש יצאה מן המחבט. ביטל עצם את עיניו, אבל לא קרה דבר. הוא הרגיש שצ'ווזן מושכת בכתפו, היא הצביעה לכיוון העכבישה. הקרן פגעה בה והיא נסוגה לאחור. "יש לו עיניים" לחש לצ'ווזן שהנהנה. "מאארטו שרנקוס!" הרעים הקול שנית, אך העכבישה החלה להתקדם בכוח אל כיוון הזקן המוזר. "מאארטו שרנקוס!" הרעים שוב הזקן שנראה מתאמץ בכל כוחו. "מאארטו שרנקוס?" תהה ביטל, מה זה אומר? לפתע קרן אדירה פרצה מן המטה, הקיפה את העכבישה הענקית שהחלה מתכווצת ומתכווצת ומתכווצת עד אשר לא היתה גדולה יותר מזרת ננס. הזקן המוזר שנראה כועס קודם לכן, נראה אחר לפתע. "שלום לכם ילדים, אין לכם מה לפחד, קוראים לי בימבם ואני קוסם. אמנם, גרמתם לי צרות לא קטנות, לקח לי חמש שנים להשיג אחת כזו, אבל אני חושב שגיליתם לי משהו הרבה יותר חשוב. לא משנה, בואו, אתם מאחרים ליריד. בדיוק עומד להתחיל טקס הזיקוקים".